<h1>האשכול — דפוס י-ם הלכ' חסימה</h1>
<h2>דף צ.</h2>
גרסי' בפרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ט ע"ב] ת"ר פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשרות אינו עובר משום בל תחסום, אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ומעלה לה בקרסלין שבפיה. ר' שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה, שהכרשינין יפות לה מן הכל. ורמינהו פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום, [והדשות בתרומה ובמעשרות עובר משום בל תחסום], גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משם בל תחסום, קשיא תרומה אתרומה קשיא מעשר אמעשר, לא קשיא וכו'. בעו מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו, משום דמעלי לה הוא והא לא מעלי לה, או דילמא משום דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא, אמר להו רב ששת תניתוה ר' שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה שהכרשינין יפות לה מן הכל, שמע מינה משום דמעלי לה הוא שמע מינה. איבעי להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודש בה, כי אמרי' אמירה לגוי שבות הוא הני מילי לענין שבת דאיכא איסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דילמא לא שנא. ת"ש גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום, מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, בדין הוא דאיסורא נמי ליכא, ואיידי דבעי למתני סופא עובר תנא רישא אינו עובר. תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי וגוחין יתהון, פי' מסרסין אותן, מהו. שלח להו הערמה איתעבוד בהו, ערימון עליהון ויזדבנון. אמר רב פפא בני מערבא סברי להו כרבי חדקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס, וקא עבר[י] אלפני עור לא תתן מכשול. סבר רבה למימר ימכרו לשחיטה, אמר ליה אביי דיין שקנסת עליהן מכירה בעולם. [פשיטא] בנו גדול כאחר דמי, בנו קטן מאי, רב אתי אסר ורב אשי שרי. מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הני תרי חסידי מחלפי להדדי, ופירש הדבר כשהיה מזדמן להנהו [תרי] חסידי שהיו גוים מסרסין בהמותיהן אע"ג דלא ערימו הן ולא צוו לגוים בכך, היו [עושין] מדת חסידות יתירה ומחלפי אהדדי, אבל חס ושלום שהן היו מערימין אלא מדת חסידות יתירא היו עושין. בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו. הושיב, חסימה מעליא הוא, אלא ישב לה קוץ בפיה מהו, הרביץ לה ארי מבחוץ מהו. הרביץ לה ארי ודאי חסימה מעליא הוא, אלא רבץ לה ארי מבחוץ [מהו], היתה צמאה למים מהו, פרש קטבלא על גבי דישה מהו. תשמע רשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה, ורשאי בעל הבית ליתן פקיע עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה, שאני התם דקאכלה בעולם. ואי בעית אימא רשאי ב"ה ליתן פקיע עמיר מעיקרא לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה. בעי מיניה ר' נתן מר' סימאי חסמה בחוץ מהו, שור בדישו אמר רחמנא והא ליכא, או דילמא לא תדוש בחסימה [אמר רחמנא], אמר ליה מבית אביך אתה למד, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם [אל אהל מועד, בבואכם] הוא דאסור הא משתא ומיעל שרי, [ו]להבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנא, אלא בשעת ביאה לא תהוי שכרות, ה"נ בשעת דישה לא תהוי חסימה. ת"ר החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור, ואינו חייב אלא הדש והמנהיג והמושך בלבד. איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה, ריש לקיש אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה. איתיביה ר' יוחנן לר"ל לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים, הא מני ר' יהודה הוא וכו'. ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור. ומקשי' אמאי הא אינו לוקה ומת, אינו לוקה ומשלם. ואסיקנא [אמר] רב פפא משעת משיכה איחייב ליה במזונותיה, מילקא לא לקי עד שעת חסימה.
ובפסוקות בהאי לישנא, החוסם פרה והמזווג בכלאים לענין דישה ולענין חרישה ומשיכה בכלאים הלכתא היכא דחסמה חד ונהג בה חד, אי נמי דש בה [חד] לא מיחייב ההוא דחסם אלא ההוא דמנהיג ודש בה [ד]בשעת מעשה הוא דמחייב. ומזווג בכלאים נמי עד שעה שמנהיג בהן אינו חייב. והא דתנן [כלאים פ"ח מ"ג] המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים, הני מילי לענין כלאים [ק]אמרינן, דהיכא דזווג כלאים לממשך בקרון [ה]הוא דמזווג להון לא מחייב, אלא ההוא דיתיב בקרון דקא משכין ליה כלאים הוא דמחייב, וההוא דמנהיג להון להנך בהמות דקא משכי בקרון הוא דמחייב. והלכתא כל שני מיני בהמה אסור לחרוש ולמשוך [ולדוש] ולהנהיג ואפילו פרה וחמור וכן הלכה. ובר ישראל שנתן בהמתו לגוי והכניסה לגורן פטור מלא תחסום ומלא תחרוש בשור וחמור, לפי שמצוה זו על הדש ועל החורש אבל לא על הבהמה, ולבר ישראל אזהר רחמנא בין שהיתה בהמתו בין שהיתה בהמתו של גוי, אבל גוי שחרש ודש בבהמתו של ישראל פטור מלא תחסום [ומלא תחרוש] בשור וחמור. ולענין גוי היכא דמשתתף בהדי ישראל בחרישה ודישה, לענין שבת ודאי אסיר, דחייביה רחמנא [שביתה] לשורו וחמורו ובהמתו (שביתה), אבל לענין חסימת פי פרה וחרישה בשור ובחמור, כיון דגוי קא עביד והוא ליתיה בהדיה, לא עביד ישראל [איסורא] ופטור. ולענין דישה בשור ובחמור אמור רבנן מאי טעמא אסר רחמנא חרישה בשור וחמור, משום דשור פשר וחמור לא פשר, וחס רחמנא לחלישת דעתיה דחמור ואסיר, ודישה נמי כחרישה דמיא ואסיר.
